יש זמנים שבהם את פשוט מרגישה ככה.

אולי המיצוי המזוקק ביותר של מהות הקוטריניו.

עד כדי כך, שגם כשהזנחת את הזהות הזו שלך הזנחה פושעת וארוכה, אין שום מקום אחר בו ניתן יהיה להביע את הסנטימנט בדיוק באותה הצורה.

אני כל כך שונאת את החיים שלי כרגע

גם על מה שהם ממש עכשיו – על כמה רע אני מרגישה – אבל בעיקר על מה שהם עומדים להפוך להיות. אחרי תקופה מסוימת של נאחס אי אפשר להכחיש יותר וצריכים להגיע בירורים רפואיים, וטיפולים במה שזה לא יהיה כשיצליחו סוף סוף להבין מה קורה, וזה עומד לקחת זמן ולהיות נוראי והטראומה שלי מהסיבוב הקודם בסגנון ממש לא הולכת לשפר את העניין. ואני לא רוצה לא רוצה לא רוצה.

זו היתה טעות לצאת מהמיטה היום

כואב לי ונאחס לי ואני במחזור (=כואב לי ונאחס לי מקבלים כפל כוח) ואיזה חלאה מניאק גנב לי (ולעוד כמה אנשים שהיו בסביבה) את הארנק. אני מקווה שהקארמה תדפוק לו את הצורה, ושהוא יישב בכלא הרבה מאוד זמן ובאופן כללי שהחיים שלו ייגמרו כאן ושום דבר טוב כבר לא יקרה לו, על זה שהוא הצליח להפוך יום רע ליום נוראי ברמות אפיות. כמו כן על זה שאין לי כרטיסי אשראי, תעודת זהות, רב קו, רשיון נהיגה או בעצם כל דרך שהיא להתנהל בעולם המודרני לשבוע+ עד שאסיים לצלוח את כל הגיהנום הבירוקרטי שיידרש כדי לשחזר את כל הנ"ל. נבלה.

זה טוב לקבל תזכורת לפעמים

למה באמת קורה כאן, ומה הגבולות. זה טוב בשבילי. אני נוטה לשכוח. זה טוב בשבילי, אני רק לא אוהבת את זה, זה הכל.

אבל מה זה אומר?

קראתי את המייל הזה כבר חמש פעמים, ואני עדיין לא יודעת למה התכוונת. ומי יודע כמה זמן יעבור עד שתגיע התשובה הפעם…

ואז, פתאום

לאבד את זה.

אני עדיין לא מסוגלת להאמין שזה אמיתי. שאתה אינך. זה לא אמיתי. זה לא.

לפעמים גם לי אין מילים

הבעיה בלכתוב הרצאה מראש: עד הרגע בו יש מולי קהל, אין לי באמת מה להגיד. אני הרי כבר יודעת כל מה שאני יודעת.