המקלחת הזו לא היתה המקלחת שהכי הייתי זקוקה לה מימי (כמה ימים של חום שעולה ונשבר זה לא כיף לעור או לשיער, אבל בואו נגיד שאם משווים לתקופה בה הזריקו לי שלל רעלים שעשו בי שמות ושבה ההגעה למקלחת דרשה לזחול אליה פלוס עזרה, נו) וגם לא המסוכנת ביותר שעשיתי (כשאני חולה אני בסיכון מסוים להתעלף במקלחת, אבל היי, מה זו כבר התעלפות קטנה בין חברים), ועדיין אני מרגישה צורך לשבח את קוטריניו של העבר שאחד הקריטריונים שלה בחיפוש דירה הוא אמבטיה. כזו שאפשר לשבת בה אם את לא מרגישה טוב, כדי שאם במקרה תגיעי קרוב ללהתעלף לא תגרמי לעצמך נזק. כזו שמאפשרת לך, גם כשאת חולה, לעשות בבטחה מקלחת כשאת ממש זקוקה לאחת כדי להרגיש אנושית.
כל כך קל לשכוח שדבר יומיומי ומובן מאליו כמו מקלחת הוא לא מובן מאליו בכלל. גם ללכת לא. גם לאכול. גם לישון. שגם כשמרגיש ממש רע עכשיו, זה רע קטן, מינורי, והוא יחלוף מהר גם אם הוא ירגיש ארוך, ושלשום הלכתי ברגל לרופא ואתמול הייתי מסוגלת לעמוד פרק זמן משמעותי מספיק להכין לי סיר גדול של מרק, וזה רק מרגיש כמו חוסר אונים אבל זה לא באמת, ואם רק אשן קצת אז אתאושש. דברים קטנים. דברים מובנים מאליהם. דברים שהם עכשיו מובנים מאליהם שוב, אבל הם גם קסם. בדברים הקטנים ננוחם.
