והיום בפינתנו לגור-עם-נזק*

אני לא בטוחה איפה להתחיל. לרגע תהיתי איך יכול להיות שלא חלקתי עם האינטרנט את הפעם בה אדם מסוים ניתק אותי מהאינטרנט כי הוא החליט שזה שהוא לא מוצא את הכפתור שמכבה את הראוטר בדירה (אם לצטט את ג'יין מזיווגים: כמה מסובך זה, מקדימה במרכז?) אומר שמה שכדאי לעשות זה לתקוע סיכה בחור הריסט שלו ולמחוק את כל ההגדרות… אבל התשובה נמצאת בגוף השאלה, לא? אי שם בין הניתק לבין האינטרנט, ככה. והיום גיליתי שכל האוכל במקפיא הפשיר, כי אותו אדם מסוים החליט לנתק את המקרר מהחשמל. אה, אני בטוחה שהוא לא ידע שמה שהוא שולף מהחשמל זה המקרר – זה בסך הכל השקע שצמוד למקרר, ויש שני מכשירי חשמל שלמים שמחוברים אליו. למה לקפוץ למסקנות לגבי זהותו של התקע שהוצאת? או, נניח, להחזיר אותו כשסיימת? או, אפילו, לנצל את העובדה שיש שלושה שקעים ולא לנתק שום דבר מהחשמל כדי לחבר את המכשיר החשמלי שלך.

הדרישות שלי לא הגיוניות. אני יודעת. כן, תנעץ בי את המבט הזה שלך של מה-לא-בסדר-איתך-מה-כבר-עשיתי-נשים-אני-אומר-לך. כמה נחמד עבורך שהשותף הנוסף בדירה הוא שותף-רפאים, ואתה שומע את הכל ממני, אז נורא קל להחליט שזה הכל כי נשים הן משונות, ומשום מה מסיבה-לא-מוסברת-כלשהי-נשים-מנגה שכזו אוהבות את האינטרנט שלהן מחובר ואת המקרר שלהן, נו, מקרר. תתעלם מהעובדה שהצלחת, בחודשים המעטים שאנחנו חולקים את אותה הדירה, לחצוץ גם ביני לבין האינטרנט וגם ביני לבין אוכל, ולך תמצא דברים שמשמעותיים בעיני יותר. לא, זה בסדר. באמת. אפילו אין לי גרזן. אתה ממש בטוח.

אבל כשמגיעה העונה להחליף שותפים… עשו לי טובה ותזכירו לי את הרגע הזה, מישהו?

* למי שתהה למה אני מנסה לשמור על אנונימיות יחסית – אלה בדיוק הזמנים בהם אני זקוקה לזה. ולמרות זאת שם הפינה רוכך משמעותית