יש ימים כאלה
שבהם שום דבר לא יכול להיות טוב באמת. כשכל כך עייפים מכל הנאחס, שאפילו כשכיף לא באמת כיף. לטבוע בבירוקרטיה ופוליטיקה, אולי להרים את הראש לרגע או שניים… וכמובן שבהם הספקתי גם ליפול במדרגות וגם לשבור לי את הלב. אופייני. וצפוי.
אבל עוד יום יומיים החבלות, על שלל סוגיהן, תדהינה. ואיתן הזיכרון. ואולי אז הדברים הכיפיים שהייתי מותשת מכדי לחוות כמו שצריך יבלטו יותר דווקא? האם יש לי את היכולת להיות אופטימית לגבי זה? אני מקווה שכן.
