הנה נשברתי

שנים שהעולם אומר לי לכתוב בלוג, ושנים שאני אומרת לא. אבל יש רגעים שבהם הצורך לעקור מהשורש את כל השערות, לנפץ את ראשו של איש שירות פוץ על הדלפק שלפניו, להתרוצץ הלוך ושוב בזעקות קרב ולנפץ כל מכשיר חשמלי באזור צריך לבוא לידי פורקן. בשלב מסוים להדחיק את הכעסים, לאמץ גישות זן שונות ומשונות ולחלום בלילות חלומות אלימים על אנשי שירות שעוברות עליהם חוויות לא נעימות זה פשוט לא בריא. בזמנים כאלה, אולי יש משהו יעיל בקיומו של האינטרנט.

מעשה בחברה סלולרית תכלכלת, אי שם בתלפיות המעטירה שבפאתי ירושלים. הכניסה לבניין מפתיעה בכל פעם מחדש, היות ואזור השירות של אותה חברה הולך ומתרחב ומתפשט וגדל, עד שיום אחד ירושלים כולה תהיה אזור שירות אחד גדול מעוצב בכחול ולבן עם כיסאות פלסטיק מעוצבים רע, מלבד מסדרון צר שיוביל אל הקולנוע. אבל די מהר התאוששתי וניגשתי לאדם החביב שמחליף את הקופסה שירקה פתקים עם מספרים (מי אמר שלא נוצרות משרות חדשות בשוק העבודה?) ולקחתי מספר לתמיכה הטכנית. המתנה קצרה במפתיע אחר כך, אני מול איש שירות טכני שמתעלם ממני ומדבר עם זו שלידו. אבל כמה שניות אחר כך הוא איתי, עם התנצלות צינית על שפתיו ומבט מזלזל בעיניים. הוא עובד בתמיכה טכנית של פלאפונים. אני לא מאשימה אותו. זו לא הבעיה. הוא פוצח כמובן בניסיון למכור לי דברים למרות שלא בשביל זה אני שם. וגם זו לא הבעיה.

- "הביטוח על המכשיר שלך פג לפני שבועיים."

- "זה מסביר למה לפני שבוע הוא הפסיק לעבוד."

אז מה בעצם האפשרויות שלי? להוציא 200 ש"ח רק כדי שהחברה תואיל לבדוק את המכשיר שלי. לעשות ביטוח לשנה בחמישים ש"ח לחודש (סה"כ 600 ש"ח). או לוותר ופשוט לקנות בטריה חדשה - 100 ש"ח. בטריה חדשה, בבקשה. אה, אבל אין. תבואי יום אחר, או שתתקשרי למוקד והם יגידו לך מתי את יכולה לבוא. נהדר. כי לא היה מספיק סיוט להגיע לתלפיות בפעם הראשונה. אפשר בבקשה את הצעצוע שלי? אנחנו הולכים הביתה ללקק את הפצעים.

ואז. אז מתברר שאיזה אדיוט, שמקומו בדרגה מיוחדת בגיהנום שמור לו (אבל הוא יבלה שם עם המון אנשים שהוא מכיר, אותה חברה תכלכלת שריינה לעצמה ולנבחרים מבין עובדיה חלק לא קטן מהגיהנום לאורך השנים) החליט שזה שמסרתי את הצעצוע שלי לשתי דקות לידיו של איש שירות בוגדני אומר שהוא "משתדרג אוטומטית" – כלומר ששום דבר יעיל לא קורה לו אבל כל ההגדרות שלי נמחקות. כל אותם דברים קטנים שהופכים את המפלץ המסרטן שלך לחלק מהמשפחה: שהוא משמיע אפוקליפטיקה כשמתקשרים אלי, שתמונת הרקע שלו היא מפל יפהפה שצילמתי בנורווגיה, הדקות הארוכות מחיי שביליתי בלבטל את כל סוגי צלילי המקשים המעצבנים, הכל נעלם במחי איש שירות אדיוט. מילא לא לתקן. מילא לנסות לגבות סכומים שערורייתיים בתהליך. מילא להיות לא חברותי, מילא שהחברה הזו העבירה אותי מרורים במשך שנים ואני מחוייבת להם לעוד שנתיים (אבל שוקלת פשוט לשלם את 10,000 שקלי הקנס שנדרשים פשוט כדי להוציא אותם מחיי), אבל למה להרוס, למה? מה המטרה? מה יוצא להם מזה? איפה כאן הרווח, חוץ מבתחושת האומללות שאיתה יצאתי (שידעתי שהם נהנים לעורר, אבל לא הבנתי עד כמה הם יטרחו)? אני באמת לא מבינה.