אני קוראת את מדיניות הפרטיות החדשה שלכם…

וזה נשמע לי כמו "אויויוי…" – לא, רגע, בעצם זה נשמע לי כמו "מואהאהא". בסגנון "מואהאהא, השתלטנו על העולם ועכשיו לאזרחים הפשוטים אין ברירה אלא לתת לנו את כל המידע שלהם! אפשר להפסיק להעמיד פנים שיש להם שמץ של פרטיות."

וכן, אני לא מפחדת להודות שזה מלחיץ אותי. אולי יש למישהו אלטרנטיבה טובה לגוגל, ג'ימייל ושות'? אני מרגישה ממש מוכנה לעבור דירה.

והיום בפינתנו לגור-עם-נזק*

אני לא בטוחה איפה להתחיל. לרגע תהיתי איך יכול להיות שלא חלקתי עם האינטרנט את הפעם בה אדם מסוים ניתק אותי מהאינטרנט כי הוא החליט שזה שהוא לא מוצא את הכפתור שמכבה את הראוטר בדירה (אם לצטט את ג'יין מזיווגים: כמה מסובך זה, מקדימה במרכז?) אומר שמה שכדאי לעשות זה לתקוע סיכה בחור הריסט שלו ולמחוק את כל ההגדרות… אבל התשובה נמצאת בגוף השאלה, לא? אי שם בין הניתק לבין האינטרנט, ככה. והיום גיליתי שכל האוכל במקפיא הפשיר, כי אותו אדם מסוים החליט לנתק את המקרר מהחשמל. אה, אני בטוחה שהוא לא ידע שמה שהוא שולף מהחשמל זה המקרר – זה בסך הכל השקע שצמוד למקרר, ויש שני מכשירי חשמל שלמים שמחוברים אליו. למה לקפוץ למסקנות לגבי זהותו של התקע שהוצאת? או, נניח, להחזיר אותו כשסיימת? או, אפילו, לנצל את העובדה שיש שלושה שקעים ולא לנתק שום דבר מהחשמל כדי לחבר את המכשיר החשמלי שלך.

הדרישות שלי לא הגיוניות. אני יודעת. כן, תנעץ בי את המבט הזה שלך של מה-לא-בסדר-איתך-מה-כבר-עשיתי-נשים-אני-אומר-לך. כמה נחמד עבורך שהשותף הנוסף בדירה הוא שותף-רפאים, ואתה שומע את הכל ממני, אז נורא קל להחליט שזה הכל כי נשים הן משונות, ומשום מה מסיבה-לא-מוסברת-כלשהי-נשים-מנגה שכזו אוהבות את האינטרנט שלהן מחובר ואת המקרר שלהן, נו, מקרר. תתעלם מהעובדה שהצלחת, בחודשים המעטים שאנחנו חולקים את אותה הדירה, לחצוץ גם ביני לבין האינטרנט וגם ביני לבין אוכל, ולך תמצא דברים שמשמעותיים בעיני יותר. לא, זה בסדר. באמת. אפילו אין לי גרזן. אתה ממש בטוח.

אבל כשמגיעה העונה להחליף שותפים… עשו לי טובה ותזכירו לי את הרגע הזה, מישהו?

* למי שתהה למה אני מנסה לשמור על אנונימיות יחסית – אלה בדיוק הזמנים בהם אני זקוקה לזה. ולמרות זאת שם הפינה רוכך משמעותית

ואם כבר אברי גוף מתפרקים…

במסך המחשב שלי הופיע פס כחול זוהר לכל הגובה והוא מסרב ללכת. זה שובר את לבי לראות אותו ככה!

כמו כן – המערכת שלי מתה, והדיוידי שלי מסרב להראות לי את הסדרה החדשה שרכשתי.

למה הכל מתפרק לי פתאום?

הבוגדנות!

מה כבר עשיתי? קמתי בבוקר, כרגיל. אולי אולי רכנתי בצורה קצת שונה מהרגיל. זה תירוץ להשמיע קנאק אימתני ולכאוב מאז, שלושה ימים and counting? איזה מין גב בוגדני ונבזה אתה?

אני תוהה אם מישהו מקוראינו מכיר במקרה סוחר איברים דיסקרטי, ואם זה אפשרי להרכיב מהאיברים הנ"ל גוף חדש לחלוטין שיחליף את זה שאני מתגוררת בו כרגע. יש לי סיבות טובות, באמת. את המוח אקח איתי, כל השאר אפשר ורצוי להחליף. אם אתם יודעים על גוף, משומש במצב טוב, במחיר סביר (אני נורא רוצה להגיד "שלא צריך למכור בשבילו כליה") – אפשר ליצור איתי קשר ב-kuterinyu שבג'ימייל.

רגע של זעזוע

גבר חרדי עולה היום לאוטובוס עמוס, כמה אנשים לפני. אנשים מקטרים על איך אנשים אחרים חותכים אותם בתור, והוא מנסה להרגיע. בתגובה, כמה ילדים מתחילים לצעוק עליו "למה שלא תפריד נשים" ו"מבחינתך שנשים יעלו מאחורה?".

איך בדיוק זה בסדר? למה זה נראה להם הגיוני? והאם באמת כל כך קשה להפריד בין המאבק הפוליטי והאידיאולוגי, שמנוהל מול קבוצה של קיצונים ממגזר מסוים, לבין האינדיבידואלים בו? באמת?

ועוד זעזוע, מהצד השני: למה שאנשים יהיו מעל החוק רק כי הם שייכים למגזר החרדי?

יש לי הרגשה שלא משנה לאן הדברים יתפתחו מכאן הלאה במאבק הזה, טוב זה לא יהיה.

סיטיפס/אגד/מערך התחבורה בירושלים חולירות*

ברוכים הבאים לפעימת דרום-מערב, הצעד הבא בדרך לפעימה הסופית. המטרה: לא להותיר אף קו אוטובוס על ירושלים על כנו. או, אם לצטט: "במסגרת המערך החדש משתנה מסלולם של קווים רבים וכן מוחלפים חלק ממספרי הקווים על מנת להקל את ההתמצאות בעיר" [הדגשה שלי, ק.] – משפט שאני רואה לו שני פירושים אפשריים:
1. למה שרק אנשים שגרים ליד הרכבת הארורה יסבלו, בטח יש דרך לדפוק גם את כל השאר.
2. זה ייראה לתיירים ממש מגניב אם כל הקווים שעוברים בדרך חברון יתחילו במספר 7, וזה חשוב יותר מכך שאנשים שנולדו וגדלו בעיר יידעו איך להגיע הביתה, כי תושבים זה איכסה. ובכלל, אולי זה יעזור לגרש אותם מהעיר ולהחליף אותם בתושבי חוץ נקיים ומסודרים שלא ילכלכו לנו את הרכבת החדשה.
אני לא בטוחה איזה מהשניים אני אוהבת יותר. בכלל, השימוש בשפה בפרסומי השינוי הוא יוצא דופן. המילה "משופר", למשל אומרת הכל מ"קו 5 המשופר שפעם לקח אתכם עד לתחנה המרכזית לא יעשה את זה יותר" ועד "קו 28 המשופר מתנהג, על פי מה שתצליחו להבין, בדיוק כמו קו 28 בסיבוב הקודם, שבעצמו היה פעם חתיכה קטנה מהמסלול של קו 17 רק בלי לחבר אתכם לשום מקום מעניין". המספר 28, כזכור, נגנב מהקו שנוסע מגבעת רם להר הצופים ושינה את שמו ל-68 בלי סיבה נראית לעין. ובכן, כעת אנו יודעים שהסיבה היא לתת לו שם דומה לקו 69 החדש, שמוביל גם הוא מגבעת רם להר הצופים, ויכול היה להיתפס כשיפור אם לא היינו יודעים שהוא בעצם חתיכה מקו 26, כי "קו 26 החדש" הוא עכשיו, כך נראה, חתיכה מהמסלול הישן של קו 18, שבעצמו קוצר כך שמסלולו יסתיים בתחנה המרכזית. כבר מבולבלים? לא? אל דאגה, כשהפעימה הסופית תגיע יטפלו גם בכם. שאר קו 26, אגב,  הוחלף בקו 33, ואם בכל זאת רוצים משום מה להגיע להר הצופים תמיד אפשר לקחת אוטובוס לרכבת הקלה, רכבת קלה לתחנה המרכזית, ושם להחליף לקו 69, ובזאת עשיתם כמעט את אותו המסלול רק בשלוש נסיעות במקום אחת.
אבל זה בסדר! התדירות גבוהה! כתוב כך בחוברת שמחולקת לעוברים ולשבים בנקודות אסטרטגיות בעיר. לא, כפי שהעיר את תשומת לבי אדם חכם ממני, "גבוהה יותר". גבוהה. מה זה גבוהה? ובכן, זה עניין יחסי, ככל הנראה, וניתן רק לנחש שכן תדירות הקווים לא מפורסמת, רק עצם קיומם (או ביטולם).
וזה גם בסדר, שכן הרכבת הקלה מובילה לשלל נקודות מפתח בעיר, אליהן מגיעים קווי אוטובוס רבים שיקחו אתכם אל מחוז חפצכם. שנאמר: "שכונות דרום-מערב העיר מתחברות לרכבת הקלה באמצעות קווי אוטובוס משופרים וייהנו מעתה ממערך תחבורה אחד, הפועל בתיאום ובהשלמה." הנה, לדוגמא, מתחנת "יפו-מרכז" תוכלו (בינתיים. שימו לב שהרבה מהקווים האלה לא ישרדו את הפעימה הסופית) להמשיך בקווים 4, 4א, 7, 8, 13, 17, 19, 21, 22, 32, 38, 60, 71, 72, 74, ו-75! כמובן שלא מתחנת יפו מרכז עצמה, חלילה – אין כניסה של אוטובוסים לרחוב יפו. אבל חלק ניכר מהקווים האלה ניתן למצוא במשביר (כלומר המקום בו היה עד לאחרונה המשביר), בסך הכל כמה דקות הליכה בעלייה ולא משהו שאמור להקשות על זקנים, או נכים, או אנשים עם ילדים, בטח שלא אם במקרה קר וגשום. וחלק מהאחרים, כמו 74-75, אפשר למצוא מוחבאים מאחורי המשביר – קצת יותר עליה ועוד כמה כבישים לחצות, לא משהו רציני. כן, פעם הייתם עולים על אוטובוס ליד הבית ונוסעים בו עד למחוז חפצכם, אולי אפילו קוראים ספר, וכיום כשהוא לא קיים (או אם לצטט מהחוברת שמיועדת לתושבי בית הכרם: "התבטלו באזור: 13, 18, 20, 23, 24א, 26, 27, 27א, 150) אתם צריכים לחכות לאוטובוס שייקח אתכם לרכבת שתיקח אתכם לאוטובוס שיוביל אתכם למחוז חפצכם, וכל פעם כזו ללכת לתחנה הבאה, לחכות בחוץ (כן, גם בחורף), ולקוות מחדש שיהיה מקום לעלות, שלא לומר מקום לשבת. אבל בעצם למה שתרצו לשבת, סתם יהיה לכם קשה לקום כשתצטרכו לעבור לנסיעה הבאה.

השינוי המהותי הזה באופן ההתנהלות שלנו בעיר מפורסם מזה כמה ימים באמצעות חלוקת חוברות מידע, כאמור. הוא צפוי ביום שישי הזה – כלומר פרסום של כמעט שבוע! לא על אוטובוסים, או בשלטי ענק מאירי עיניים, או באופן שבו מישהו שהשבוע במקרה לא נסע ברכבת הקלה ידע ממנו, חלילה. אבל שבוע זה יותר ממספיק זמן לוודא שאלפי (בהערכה מאוד, מאוד צנועה) המשתמשים בתחבורה הציבורית יתקלו במידע באורח פלא וידעו מה קורה ועל איזה אוטובוס לעלות. ותמיד אפשר לתלות שלטי נייר שייתלשו תוך יומיים ולא יועילו לאף אחד, חוץ אולי מלנהגים שיקבלו תירוץ להיות גסי רוח ולא נעימים לנוסעים המבולבלים. השינוי, שימו לב, הוא ביום שישי הזה, 13.1.2012, תאריך עגול לכל הדיעות שלא יקשה על אנשים כלל להבין למה כל האוטובוסים השתנו דווקא בו. או שאולי הבחירה ביום שישי ה-13 לשינוי כזה הינה פרץ של מודעות עצמית. או נסיון לפנות לציבור הרוצחים הסדרתיים, שהינו פוטנציאל תיירותי בלתי ממומש. או רצון ליצור המשכיות ברקורד המרשים שלהם בבחירת תאריכים.

תהיה אשר תהיה התשובה, שלושה דברים מאוד ברורים לי:
1. המתכננים של הפיאסקו הזה לא נסעו בתחבורה הציבורית מזה עשרות שנים, ואולי מימיהם.
2. המתכננים של הפיאסקו הזה, איך לומר, אינטליגנציה היא מהם והלאה.
3. הולך להיות כאן כיף.

עוד דברים שאני מרגישה די בטוחה לגביהם: שהיה ואני טועה ויש דבר כזה גיהנום – הנוגעים בדבר עומדים להיצלות בו צליה ארוכה ויסודית, ושיש אנשים שקיבלו הרבה מאוד כסף לכיסם הפרטי כדי לאפשר לזה לקרות. כולם יודעים את זה. עוד לא נתקלתי באדם שראה את מה שקורה בעיר הזו מבחינה תחבורתית ולא הניח שמדובר בתוצאה של שוחד, והרבה. למה לא בודקים את העניין ומכניסים לכלא את האנשים שלמען טובתם האישית הרסו עיר שלמה ואת חיי תושביה?

*ברוכים הבאים ללידתו של תג חדש בקוטריניו. התג הותאם במיוחד לגולשים מכל הגילאים והשפה בו מותנה באופן ניכר מכוונת המקטרת, ולא כוללת ולו שמץ מהצעותיה לגבי האופן בו היתה רוצה שהאנשים הרלוונטיים יבלו את זמנם (צליה איטית בגיהנום) או מדעתה על יכולותיהם השכליות או המערך הגנטי שלהם ומה היתה רוצה שיעשו בו.

_____________________________________________________________

עדכון: אתמול, לילה ירושלמי קר, ניסיתי לעלות על אוטובוס בתחנה חדשה. האוטובוס החליט לא לעצור, וחלף על פני בעודי מנופפת לו באומללות בניסיון לרמוז שאני לא רק קיימת אלא הייתי רוצה מאוד לעלות עליו. סדרני התחבורה שהסתובבו שם נשבעו שהקו אמור לעצור בתחנה הזו, למרות שמספרו לא הופיע בשום מקום בה. אני לא יודעת מי אשם, אבל פיכס.

תפיסת טרמפים: בעד ונגד

(כאן באמת שאמור היה להיות קיטור. פגשתי הבוקר לראשונה בפעימת דרום-מערב, והאמינו לי כשאני אומרת שהקיטור בוא יבוא. אבל מאז עליתי על טרמפ שמילא אותי בכזו אהבת אדם ואופטימיות שאני לא מסוגלת להעניק לתחבורה הציבורית הירושלמית את הזעם היוקד הראוי לה כרגע, והעניין נדחה. אתם יכולים בינתיים לפרש את הצורך בטרמפים כאמירה על מצב התחבורה, זה לא רחוק מהאמת)

הנגד די מובן מאליו: זה עשוי להיות מסוכן, קר ומתסכל, וצריך להיות מנומסים ולפעמים גם לנהל שיחה ארוכה עם הנהג.

הנה הבעד:

יש לי מזל יוצא דופן עם טרמפים מנקודה מסוימת – זו הפעם השניה שעוצר לי שם גבר חרדי שמתברר כאדם מקסים ומרתק שמשנה לחלוטין את האופן שבו אני תופסת את העולם בו אני חיה. הייתי בטוחה שהזכרתי כאן את הקודם, אבל אני לא מוצאת שום עדות לכך בבלוג וזה היה די מזמן, אז נצא מנקודת ההנחה שהיה אחד כזה, והיתה לנו שיחה מרתקת, והוא עשה סיבוב ולקח אותי עד ליעד שלי. והיום, בעודי מנסה לצאת מאותו המקום הלא-נגיש-תחבורתית, עוצר לי רכב. בפנים גבר חרדי. מגיע למרכז העיר. לעשות איתו חלק מהדרך בהחלט עוזר לי, אז אני עולה לרכב. ואנחנו מתחילים לדבר.

אנחנו עוברים את תחנת האוטובוס בה תכננתי לרדת. אנחנו עוברים תחנת אוטובוס שהיתה מקרבת אותי אפילו יותר, אבל שיהיה, גם ממרכז העיר יש אוטובוסים, אני כבר אתפוס אחד מהם. אנחנו עוברים את התחנות הרלוונטיות במרכז העיר, אבל לא נורא, אז נלך קצת. אנחנו הולכים ומתרחקים, מרכז העיר כמעט נגמר ואין ברירה ואני קוטעת שיחה מרתקת לגבי יחסי חרדים-חילונים ושואלת לאן במרכז העיר הוא מגיע, בעצם, והוא עונה שהשיחה כל כך מעניינת שהוא כבר יקפיץ אותי להר הצופים. בסך הכל דיברנו בערך שעה וחצי. הסכמנו על דברים מאוד לא צפויים (אנחנו מצביעים לאותה מפלגה, שנינו חשבנו בזמנו שהצלחתה של מפלגת שינוי מבוססת השנאה זה דבר מזעזע), אבל לא על דברים אחרים (למה זה מפריע לך אם זה איך שהם רוצים לחיות?), והוא סיפר לי שגם עליו יורקים ברחוב בגלל איך שהוא לבוש לפעמים, ואיך זה מרגיש שרואים רק את הבגדים שלך ואין שום תפיסה שלך כאינדיבידואל, והוא אמר לי שהוא לא מבין למה אנחנו מתעקשים להיאבק על ההפרדה באוטובוסים כשזה רק סימפטום ויש בעיות כל כך בוערות בציבור החרדי כמו גזענות, ואלימות, ופדופיליה, ולמה אנחנו לא נאבקים על חינוך ליבה ועל זה שכשחרדי מזמין משטרה למאה שערים הם לא נכנסים ואנשים חיים שם בפחד ללא כל הגנה של החוק. ועל איך העליהום על החרדים דוחק את הפלורליסטים יותר לזרועות הקיצונים (ומהצד שלי: אולי, אבל הוא מעיר את הציבור החילוני ומסב את תשומת ליבו לבעיה, ואולי אנשים אשכרה יצאו להצביע?). והוא ואני שנינו מאמינים שאיש באמונתו יחיה, וגם אם אנחנו נבדלים באופן בו אנחנו מפרשים את זה ובקווים האדומים – יש בינינו לא רק מקום לדיאלוג והבנה הדדית, אלא שיחה מרתקת. מרתקת כמו שהרבה מאוד זמן לא ניהלתי, כזו שיושבים ברכב חונה וממשיכים אותה הרבה אחרי ההגעה ליעד.
והוא מתלונן על הדיכוי בחברה שלהם ואני אומרת שבתור שמאלנית שגדלה בירושלים אני עדה שגם אצלנו יש, גם אם פחות, ואני מוצאת את עצמי אומרת לו שבמקומות הכי חשוכים על מערכי הדיכוי המתוחכמים והאלימים והנוראיים ביותר שרדה הנפש האנושית ואיזו כמיהה לחופש, ואני מוצאת את עצמי אופטימית, ולא אומרת שאם הוא צמח בחברה כזו אז אני לא יכולה שלא להיות אופטימית. גם אם הוא נדיר, ויוצא דופן, הוא קיים, וזה… הופך את העולם שלי למקום אופטימי יותר. ואז אנחנו מדברים על פדופילים, וכל אהבת האדם הזו קצת דוהה לי. ובכל זאת, אני חייבת להודות שאם לשקול את כל הדברים, טובים ורעים, שהלכו בשיחה הזו, מה שנותר לי לומר, ובכוונה מלאה, זה: תודה על הטרמפ. זה היה סיבוב, והגעתי באיחור מטורף, והיה פשוט מצוין, ומאוד מאוד שמחתי להכיר. אז תודה.

מה יהיה, אני שואלת אתכם.

זה כבר פוסט שלישי ברצף שאינו קיטור. מה קורה לי?!

מיטיבי-קרוא בקוטריניו אולי נתקלו בתופעה בשם "יאפים עם ג'יפים", להקה מופלאה שצצה ועולה בקיטורים שלי מפעם לפעם, והוציאה לאחרונה אלבום שלישי ומצוין (שלא בניגוד לקודמיו, המצוינים אף הם). אז הם החליטו להופיע סוף סוף (ואפילו לא הייתי חולה!), ואם לא אכתוב על זה הזמזום הזה שממלא לי את הראש לא ייתן לי לישון הלילה.

יאפים היא אחת משתי הלהקות האהובות עלי, בישראל ובכלל, לצד שממל, אבל אני אוהבת אותן בצורה שונה מאוד: שממל מרימים אותי באוויר, יאפים מצמידים אותי לרצפה וגורמים לי להתפתל. בהופעה של שממל הגוף שלי נמחק מקיום, הוא הדבר הזה שקופץ באטרף עם כאבים קלים בצד שמאל אבל זה לא משנה; בהופעה של יאפים, הערב, לא היה לי מושג מה לעשות איתו. פכרתי אצבעות, חלקים ממנו נרדמו או הציקו, לא ידעתי לאן להסתכל בלי להרגיש שאני נועצת מבטים במשהו פרטי מאוד, רציתי להתמתח, להתנער, להתפתל, להשתחרר מהגוף הזה שנתקע לי בדרך. להופעה של שממל אני אגרור כל נפש שעברה במקרה בסביבה, אבל אם מישהו ישאל אותי אם כדאי לו להיקלע להופעה של יאפים… לא יהיה לי מושג מה לענות.

הרבה זמן אומרים לי שהמוזיקה של יאפים היא לא לכל אחד, שהיא קשה ומאתגרת – ומעולם לא הבנתי את זה. זה נכון שלא כל מי שהשמעתי לו אותה חווה את היופי הבלתי-מתפשר שכל כך סוחף אותי כשאני שומעת אותה, אבל תהרגו אותי אם אני מבינה את זה. אבל בהופעה אני רואה את זה, בהחלט – זה לא לכל אחד. הם לא מרחמים על הקהל לרגע, המוזיקה שלהם היא מתקפה מתמדת על החושים עם קקופוניות צורמות שהולכות ונבנות ומתחזקות ומתרסקות לתוך האוזניים ואז זוחלות לך מתחת לעור. אפילו את הנחמה שבמוכרות הם לא מציעים ומבצעים עיבודים שונים מאוד, זרים כמעט, לרוב השירים. מה שאיטי באלבומים הופך בהופעה לאקשן מסחרר, מה שמצחיק הופך רציני, מה שרועש הופך עדין, המוזיקה מתהפכת ומשתנה וחומקת ממך תדיר. דניאל קיצ'לס עוצם עיניים ושר, או צועק, או מדבר (כי מדי פעם הוא אפילו לא טורח לשיר, ומקריין את השירים במקום) כאילו הקהל לא שם, וחצי מהזמן הרגשתי כמו אורחת לא קרואה, כאילו נכפתה עלי מציצנות. גם כשידעתי את המילים לשירים לא יכולתי להביא את עצמי למלמל אותן עם המוזיקה, זה הרגיש לי כמעט כמו לפלוש לתוך מה שהלך שם על הבמה.

אבל להגיד שלא נהניתי? שזו לא היתה אחת ההופעות המרגשות שהייתי בהן? שאפילו כשהם זייפו פה ושם, בין אם בכוונה או בטעות, זה הרגיש פחות ממושלם? שכשהמוזיקה גאתה וסחפה אותי, בין אם בקקופוניה או בהרמוניה, לא עצמתי עיניים והתמכרתי בעוד המוח שלי מנסה לעבור לזרום לי בורידים? זה יהיה שקר גס. למרות חשד עז שההנאה שלי מהם היא סוג של מזוכיזם, למרות שלקראת הסוף הראש שלי התחיל להסתובב, למרות שאני לא יכולה להמליץ ללא היסוס ללכת להופעות הבאות שלהם (1.2.12 בצוללת בירושלים, 18.1.12 במועדון האזור בתל אביב), יאפים עם ג'יפים הם חווייה שלא הייתי מוותרת עליה.

אז מה המסקנה מכל זה? אם תלחצו אותי לפינה, אז הלכתי להופעה הזו 40 דקות בכל כיוון בקור של לילה ירושלמי והיא היתה שווה כל צעד. חיכיתי להופעה הזו שנים (שנים באמת, לא שנים מטאפוריות. יש לי עדויות.) ובכל זאת לא התאכזבתי. ושעות אחר כך אני עדיין מרגישה מדי פעם שאריות של המוזיקה שמרצדות לי בדם.
עשו עם זה מה שתרצו.

אבל מה שאני כן יכולה להגיד ללא התלבטות זה – לכו תאזינו לאלבומים שלהם:
http://yuppieswithjeeps.com

רק הצעה*

השפ/ית של קפה מזרחי בשוק, מי שלא יהיה (או תהיה – זה אמנם לא הסגנון הרגיל שלי, אך אהבת אמת לא יודעת גבולות) האדם שצרף את העונג העילאי שהוא הניוקי שמוגש שם: האם אתה זקוק לקוטריניו בחייך? כל מה שצריך זה לקסום למעני מפעם לפעם את קסמי החמאה והשמנת שלך ואני אקדיש את שארית חיי בניסיון לגרום לך אושר. שארית חיי הקצרים, אני מניחה, עד שהכולסטרול יכריע אותי, אבל אני יכולה להספיק הרבה במעט זמן. מה שאני מנסה לומר זה: האם תינשא לי? או שסתם תבשל לי, באמת, אני לא דורשת מחויבות. האהבה שלי היא ללא תנאים (חוץ מ, נו, הבישול, אבל למה להרוס דבר יפה בקטנוניות?).

* (שוב אני חוטפת את הבלוג להודעה מנהלתית לא רלוונטית. אני כזו אמא רעה)

צאו מהבית ביום שלישי הזה.

ובואו לבית שמש להילחם על הבית ולנקוט עמדה בלתי מתפשרת על החופש של ילדים ללכת ברחוב בבטחה.

הגיע הזמן למתוח קווים אדומים. סליחה, הזמן למתוח קווים אדומים כבר היה וחלף – עכשיו הזמן לגיוס כללי: תבואו, תביאו, תפיצו, תוציאו אנשים מהבית. זה חשוב הרבה יותר ממחירה של גבינה זו או אחרת. זה להיות או לחדול. בתור מי שכל חייה דגלה בסבלנות וסובלנות, אני רוצה להיות ממש, ממש ברורה – אין סובלנות כלפי זה. להתנהגות הזו אין מקום – בעיר שלי, במדינה שלי, בכוכב שלי, ביקום שלי, בשום מקום. אבל אני אתחיל עם איפה שאני יכולה להשפיע, ואקיא את התועבה הזו מהמדינה שלי. את הבחילה כבר יש לי.

עצרת המחאה תיערך ביום שלישי, 27.12.11, בשעה 18:00, ברחבת בית הספר אורות בנות שבבית שמש (יש הסעות מירושלים ותל אביב). אין שום תירוץ להישאר בבית.

(זה סוג של פוסט מנהלתי, לוודא שאף אחד לא יפספס את העדכונים לפוסט הקודם בנושא)